הן הגיעו עמוסות במגשים מהודרים, פטיפורים ומיני מרקחת. עוגות הראווה המרשימות עמדו סדורות ויפות על השולחנות המעוצבים, כולן תרמו את עצמן ומשלהן כדי שהמבצע הזה יצליח.

גם את רצית להיות חלק, להביא איתך מגש הדור ונאה. גם את רצית להיות שותפה לחסד של נשות השכונה. התאמצת ולא הצלחת. ניסית והתאכזבת. חזרת עייפה מהעבודה היישר לבלגן שקידם את פנייך, לא ויתרת והכנת את העוגה הכי טובה מכל עוגותייך, הכנסת לתנור ושכחת. שרידי עוגה מפוחמים נשארו מכל רצונותייך. והנה, גם את נכנסת לאולם, וכשהכלימה צובעת פנייך, הנחת על השולחן עוגה מהמאפיה.

תפילה בחג הפורים גדולה וחשובה. את רוצה לנצל את היום הגדול הזה לבקשה ותחינה. הכנת הכל מראש, תכננת את הלו"ז שלך בקפידה, על מנת שתוכלי להתפלל תפילת מנחה ביישוב הדעת ובכוונה גדולה. הילדים מסודרים, השולחנות ערוכים ואת פורשת לפינה צדדית, מתייחדת עם בוראך, מבקשת ומתחננת.

הנה, הצלחת להתרגש, להתחבר ולגעת במשהו כביר ונכסף וכשבדיוק החלו הדמעות לרדת, מישהו הופיע על הסף, מושך לך בחצאית, מרעיש ומבלבל, עושה הכל כדי שהתפילה שלך לא תתקבל (לכאורה, כמובן).

תחושת ההחמצה שורפת אותך, כל כך רצית ופספסת, התפללת אבל בדוחק, ביקשת ממרחק, התאיידה לה הקרבה ותחושת האהבה שכל כך ייחלת לה.

בפרשת השבוע נאמר: "ואם מן העוף עולה קורבנו לה' והקריב מן התורים ומן בני היונה" - מפרש ה'אור החיים' במקום: "קורבנו לה', צריך ביאור, מה הטעם באומרו קורבנו לה', מה שלא אמר כן בעולת בקר וצאן שלא הזכיר בהם את שם ה'... ירצה לבאר על דרך אומרו, (ישעיה נ"ז ט"ו) 'אשכון ואת דכא ושפל רוח', שה' מרכין את שכינתו שתשרה על דכא ושפל רוח... שה' מגביה את המדוכא עד ששוכן איתו לידו".

וממשיך האוה"ח: "ומהטעם עצמו, שלא הזכיר הכתוב את שמו יתברך סמוך להזכרת קורבן, אלא דווקא בקורבן עוף, כי מי דרכו להביא עוף, הוא העני ומסתמא מביאו בשברון לב, לצד מה שהוא העני ודל מצד עצמו וגם לצד מיעוט הקרבן שמביא... וקרא עליו 'ואת דכא'... שמרכין שכינתו או שמגביהו אליו, ולכן סמך אל העני את שמו. מה שאין כן המקריב בקר וצאן, שנפשו שמחה עליו בהקרבת דבר הראוי להתכבד ואין ליבו שבור ונדכה, על כן לא הזכיר את שמו עליו... וכיוצא בזה דרשו בזבחים, (מנחות ק"ד) במה שאמר הכתוב במנחה, 'ונפש' ולא הזכיר כן בשאר הקורבנות, ודרשו חז"ל: 'מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני'". עכ"ל.

ה'אור החיים' מתעכב כאן על סמיכות המילים 'קורבנו לה'' ושואל, מדוע כשהוזכר הקורבן המובא מן הצאן ומן הבקר לא מצינו שנאמר 'קורבנו לה'', ואילו כאן בקורבנות העוף ציינה התורה: 'עולה קורבנו לה''? והוא מבאר ביאור נפלא שיכול להאיר באור חדש פינות רבות בחיינו: העני מביא את קורבנו מתוך שפלות הרוח, מתוך עצבות ונפש מדוכאת, מכך שאינו יכול להביא משהו מכובד יותר כקורבן.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הקב"ה רואה את נפשו הכאובה ומקרב אותו אליו, משרה את שכינתו עליו או מגביהו קרוב אליו ולא רק זאת, אלא אף מעלה עליו כאילו הקריב את נפשו ממש. מה שאין כן אצל העשיר המקריב מן הצאן ומן הבקר ועושה זאת מתוך שמחה ואין נפשו מתעטפת בעצב ותוגה.

איזה כוח עוצמתי יש לו ליצר הרע, לעטוף אותך בעצבות מאכזבת, לתת לך תחושה של החמצה וחידלון. הוא לא חדל מללחוש לך: "לא הצלחת? פספסת!", "לא התפללת בכוונה? שכח מזה שהתפילה שלך תקרע את השמיים!", "נכשלת עם הילדים שלך היום? אתה לא רצוי!".

הוא אוהב להקנות לך תחושה שאתה עני ממעש ואבוד. אך את האמת הוא מסתיר ממך באופן שיטתי, אלוקים אוהב אותך דווקא מתוך 'העוני' הזה, דווקא מתוך זה שרצית כל כך ולא הצלחת, דווקא בגלל שניסית ובסוף החמצת. הכאב על ההחמצה, העניות והחידלון, נחשבים אצל הקב"ה כאילו הקרבת נפשך ממש.

אל תתן לו ליצר, להפיל אותך ברשתו הסבוכה, אל תתן לעצבות למלא את לבבך, גרש אותה ומלא אותו באהבה הגדולה המורעפת עליך דווקא ובגלל שאתה בא 'שפל רוח'.

המאמר פורסם לראשונה בעלון 'בשערייך'.