נאמר במקורות כי משיח בן דוד יבוא בהיסח הדעת והזמר אברהם פריד שר ושואל, "אבל איך מסיחין דעת מהמשיח?!", כי בעצם, מה שמחזיק אותנו באלפיים שנות גלות, זה הבטחון הזה שאף על פי שיתמהמה, עם כל זה נחכה לו בכל יום שיבוא. בכל יום מחכים, לא מסיחים את הדעת לרגע. שמעתי על זה סיפור נפלא של רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעש"ט, שעשה "עליית נשמה" והגיע עד להיכל של המשיח, ראה את המשיח שוכב על מיטת זהב ומעליו תלוי כתר זהב.

הביט רבי ברוך וראה כיצד מגיעים מלאכים טובים, סנגורים המספרים בשבחו של עם ישראל, על אהבת החינם שלנו, על המצוות שקיבלנו על עצמנו, על גמילות החסדים, בטח בדור הזה גם על מאצ'ינג וגיוס המונים. מהדברים שלהם נוצרה התעוררות גדולה, המשיח מחייך, קם ורוצה להגיע לעולם. הוא מניח את כתר הזהב על ראשו ומתחיל ללכת. באותו רגע נכנסים המקטרגים. הללו מספרים למשיח על שנאת חינם, חטאים ועבירות, עד שנהיה לו חושך בעיניים. הוא מסיר את הכתר, תולה אותו בחזרה במקום ומתיישב על מיטתו והנה באים שוב מלאכים גדולים יותר מהראשונים ומספרים על עם ישראל סניגוריה. ושוב הוא קם, רוצה לצאת לדרך ושוב מגיעים המקטרגים וכך שוב ושוב.

אומר הרבי ברוך ממז'יבוז' שזה ימשך ככה עד שלפתע יגיע הזמן ויהיה למשיח היסח הדעת מן הקטרוג ואז הוא פשוט יבוא. באותו הרגע יסתמו פיות המקטרגים ולא יוכלו עוד לעצור בעדו. אז אנחנו לא נסיח את הדעת ממנו, אלא נתפלל ונבקש שכבר יגיע אליו היסח הדעת ונזכה לראותו כאן בעולמנו. כולנו כאן כבר מחכים לו מאד. כל אחד נושא את חבילתו, "הפעקאלע" שלו, עם האתגרים וההתמודדויות. מתמודדים גם עם צרות, ייסורים וכאבים, שמשפיעים לנו על הנפש, על הזוגיות, על היחסים עם השכנים. שלא נדע אילו צרות יכולות להגיע, אפילו אם רק יצאת למסע קצר וחיפשת חניה בקניון.

תשעת הימים האלו מגיעים אחרי פרשת מסעי, שמספרת לנו את כל המסעות של בני ישראל במדבר והיא גם האחרונה בחומש במדבר. מדוע היה צריך את הפירוט המדוקדק של כל הנקודות האלו שבמסלול? כדי ללמד אותנו שיש משמעות לכל שלב בדרך שלנו ואם נצליח לעמוד על המשמעות האמיתית של כל המסעות בחיים שלנו, אז נוכל להגיע אל המטרה הסופית, אל הארץ המובטחת שלנו.

גם במסלול החיים שלנו ישנן נקודות של כאב. הן מגיעות על מנת לגדל אותנו, להוציא אותנו מהתלות באנשים או תלות באינטרסים ולייצר אצלנו תחושה של דביקות. לפעמים הן קריאות שבאות כדי להעיר אותנו. חשבו לעצמכם רגע ותראו שתסכימו איתי שהמסעות מהם הכי צמחתם וגיליתם כוחות, הם דווקא המסעות הקשים ביותר, אלו שגרמו לכם לבכות, לזעוק, להתפלל.

הרגעים הקשים בהם צעקנו, "אבא", איכה? איפה אתה מסתתר בתוך הכאב הזה? - הם הרגעים שגרמו לנו לעבוד הכי קשה, כדי להצמיח ולחזק אותנו. מטבע הדברים, קל יותר לראות את זה במבט לאחור ובהווה, אנחנו מנסים לדלג ולא לכאוב. אבל אם נזכור את זה, אז גם באמצע הדרך, יחד עם המאמץ הרב בחינוך הילדים, בשלום בית, גם ברגעים לא נעימים של פיטורים מעבודה, או עסק כושל, נצליח לצלוח הכל ולקבל משקפיים אחרים בזמן האמת, בהווה. אם מביטים במשקפי האמונה, מקבלים גם כוח ומתפללים.

הכלי העוצמתי של תפילה מתגלה לו מתוך העצבות. חשבתם פעם כמה תפילות יצרתם ברגעי הקושי? כמה כוחות נפש השם נתן לכם כדי להתמודד? איזה דברים טובים גיליתם על עצמכם מעומק הכאב? כי שם, בתוך הצרה, נמצא אתכם אבא. "מן המיצר קראתי ק-ה" תצעקו אליו, הוא שומע והישועה היא לא רק רגע היציאה מהצרה, אלא התפקיד שלנו הוא לעורר את הישועה בתוך המסע. איך נעשה את זה? על ידי "קווה אל השם חזק ויאמץ לבך וקווה אל השם". לא סתם נכפלו המילים של התקווה. "לישועתך קיוויתי השם" - תקוו, תצפו, אל תתייאשו מהדרך, במיוחד בימים האלו שבהם אנחנו אבלים על ירושלים ומקווים לעורר את הגאולה, שכבר תבוא בהיסח הדעת, בעז"ה בביאת המשיח, באחישנה.

כעת, משנכנס אב וממעטין בשמחה, משתוקקים יותר מכל לראות פני משיח. עד שיגיע (בעז"ה היום!) כל אחד מאיתנו יכול לזכות ולהיות לפחות "משיח קטן". הבעש"ט הקדוש אמר, כי כדי שהמשיח יבוא, כל אחד מאיתנו צריך להרבות באהבת חינם. אפשר ליצר רגעים כאלו, לא לחיות רק את האינטרסים שלנו, לחשוב גם על השני, לקבל קבלה טובה (לוותר על חניה). אפילו קבלה קטנה כמו להעלות חיוך על פניו של האחר, כי גם כאשר ממעטין - לעשות את זה - בשמחה. התחברו גם אתם לאהבת ישראל, יחד כולנו נוכל למנוע קטרוגים, להשתיק קטגורים ולזכות לקיים כבר בימים האלו את "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

הכותבת מרצה ומטפלת פרטנית, זוגית ומשפחתית בפסיכותרפיה-אינגרטיבית בגישת התחברות