אאא

להיות הורה לילד עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD), זוהי שליחות מיוחדת שמצריכה מההורים משאבים והשקעה מיוחדת, אך גם מפתחת ומשכללת את ההורים עצמם, וכמובן גם את מיומנויות ההורות שלהם. אחד האתגרים המשמעותיים בהורות לילד עם הפרעת קשב, נוגע ליכולת להבין את הילד עם ההפרעה. הורים רבים מספרים שהם מרגישים שאינם מצליחים להבין את הילד שלהם. פעמים רבות ההתנהגות של הילד אינה שיטתית ויש בה סתירות ופערים שיכולים לבלבל אם ההורים ולגרום להם לחוש שהם לא מבינים את "הראש" של הילד עד הסוף, שקשה להם לשים את עצמם בנעליים שלו ולראות איך הדברים נראים מנקודת מבטו. תמונת הראי של מצב זה אצל ההורים יכולה לבא לידי ביטוי אצל הילדים בתחושת בדידות, "לא מבינים אותי", "לאף אחד לא אכפת ממני". חוסר  בהבנה קשור לתקשורת הורה-ילד, ומכאן הדרך קצרה לתחושת קיפוח "עושים לי דווקא", "כל הזמן באים אלי בטענות", "מפלים אותי לרעה" וכדומה.

ישנן מספר סיבות לקושי להבין את מהלך המחשבה והרגש של ילדים עם הפרעת קשב. חלקן קשורות לעולם המושגים בו אנחנו כחברה משתמשים כדי להגדיר את ההפרעה. המושגים שבהם אנחנו מתארים את ההפרעה מתמקדים בהתנהגות החיצונית של הילדים ופחות נותנים דגש על תיאור המתרחש בעולם הפנימי שלהם. לבחירת שיטת הגדרה זו יש יתרונות וחסרונות, ואין זה המקום להרחיב בכך. אני מבקש להתמקד בקשיי הבנת הילד הנובעים מסתירות-פנימיות השכיחות בקרב ילדים עם ההפרעה, ויש כאלה לא מעטות.

ברמת הבשלות, פער בין בשלות שכלית גבוהה לבשלות רגשית "צעירה" יותר. "הוא ילד מאוד חכם ועמוק, אבל לפעמים מתנהג בצורה ילדותית, לא מצליח להבין את זה".

ברמה התפקודית, לפעמים הורים מספרים שהילד דוחה שוב ושוב משימות, מתארגן בחוסר יעילות, אבל בדברים/זמנים מסוימים הוא מתנהל במהירות ובצורה תקינה, "האם זה אומר שכשחשוב לו הוא כן יכול?".

ביחס להפקת לקחים וזהירות, לפעמים הורים מתארים ילד שמצד אחד הוא לא-זהיר, נוטה לקחת סיכונים, ומצד שני מפחד ונרתע יותר ממה שצריך "יש דברים שהוא ממש לא לומד לקח ולא נזהר, לא רואה סכנות פשוט, ומצד שני בדברים אחרים שהוא יותר מידי לומד לקח, הוא מפחד גם אם רק פעם אחת הוא נפגע".

בתחום של דימוי עצמי לפעמים רואים מצבים של חוסר ביטחון עצמי ומצבים אחרים של ביטחון-יתר, לפעמים אפילו באותו תחום עצמו.

הדוגמאות לפערים/סתירות מסוג זה הן רבות. מצבים אלה יכולים ליצור בלבול אצל ההורים, "מי הוא הילד שלי", "מה הסיפור שלו?" איך לגשת אליו? למה יש תחומים שהוא כ"כ מצליח בהם ואחרים שלא? איך לפני רגע הוא כל כך כעס ודיבר לא יפה, וכעת הוא מבקש קרבה וחיבוק כאילו לא קרה כלום?

השכיחות הרבה של מצבים מסוג זה אצל אנשים עם הפרעת קשב הביאו חלק מהאנשים לכנות את הפרעת קשב כ"הפרעה אביבית". היא דומה לעונת האביב שהחורף והקיץ משמשים בה בערבוביה, וקשה לדעת מתי תזרח השמש בחיוך מאיר פנים, ומתי יתקשרו עננים אפורים זעופי-שמים. לא צפויה, לא שיטתית. כדי להתמודד עם אתגרים, אנחנו זקוקים להבין אותם בצורה ברורה. לדעת את ההיגיון הפנימי שלהם, להצליח לנבא איך הם צפויים להיות, ופעמים רבות הפרעת קשב וריכוז טורפת את הקלפים, וההורים נותרים עם תהייה ובלבול. מצב של חוסר שיטתיות נתפס כ"שטות", (המילה שטות היא ההיפך מהמילה שיטה), כדבר לא הגיוני. אפילו יש מי שתיאר את ההפרעה הזו כ"תסמונת דיסלוגיקה" (חוסר הגיון)...

***

הבשורות הטובות הן שלמרות כל האמור, הורים רבים מצליחים להבין עם הזמן את ההיגיון הפנימי של הילדים הללו. זהו יעד בר-הישג, אף כי מצריך מחשבה והשקעה. הילדים הללו לא באמת חסרי הגיון, אף כי יש להם צורת חשיבה שלא תמיד מסתדרת עם הציפיות שלנו. כדי להבין את הילדים, אנחנו צריכים לפעמים לצאת ממרחב התפיסה שלנו ולנסות לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת. ניקח לדוגמה את אחת התופעות "חסרות ההיגיון" שמצויות בהפרעה. ילד שמתקשה להתרכז, דעתו מוסחת בקלות והוא קופץ מעניין לעניין. אבל, מצד שני, בדברים מסוימים שמעניינים אותו, הוא לא רק מצליח להתרכז, הוא "מתמקד יותר מידי חזק". הוא יכול לשקוע זמן רב בעיסוק המעניין, ולשכוח מצרכים אחרים שלו. אפשר לראות את זה בשקיעות במשחק, בקריאה או במכשיר סלולארי. כבמטה קסם חוסר הקשב מתפוגג וההורים נותרים עם תהייה, "איזה מין חוסר קשב יש לו?"...

ישנם מחקרים הקושרים בין הפרת קשב לבין תופעת "היפר פוקוס" - שאחד ממרכיביה היא שקיעה ומיקוד רב בעניין אחד תוך זניחת תשומת הלב למתרחש בסביבה. כיצד ניתן להבין את התופעה הזו?  

בגמרא במסכת כתובות מסופר על האמורא רבי זירא אשר בעת מסעו לארץ ישראל, הגיע לנהר ולא מצא מעבורת או גשר כדי לחצות את הנהר שהפסיק את דרכו. הוא החליט שלא להמתין למעבורת, וחצה את הנהר באמצעות צעידה על רצועת עץ צרה, תוך שהוא אוחז בחבל הקשור מלמעלה. צדוקי אחד שנכח שם העיר לרבי זירא על הסיכון שנטל ואמר לו: אתם "עמא פזיזא" (עם פזיז), הייתם פזיזים ונותרתם פזיזים. בעת מתן תורה נהגתם בפזיזות כאשר הקדמתם את הפה לאזנים ואמרתם "נעשה ונשמע". היה לכם לנהוג במתינות, להקדים את האזנים - לשמוע קודם מה אומרת התורה המוצעת לכם, ורק אחר כך להשתמש בפה ולומר שאתם מתחייבים לקבל ולקיים את התורה.

הצדוקי, במבטו החיצוני, ראה את החלטת עם ישראל להקדים נעשה לנשמע כצעד אימפולסיבי, וכשראה את מסירות הנפש של רבי זירא לעלות בזריזות לארץ ישראל, הוא קישר זאת לתכונת האימפולסיביות שהוא ייחס לעם ישראל. במקרה הזה אפשר להבין את נקודת המבט של הצדוקי: רבי זירא לא המתין עד שתגיע המעבורת ומיהר לעשות דבר בלא עתו, כמו שעם ישראל מיהרו לקבל את התורה לפני שבדקו מה כתוב בה. "הייתם פזיזים ונשארתם פזיזים" הוא טען.

חכמים הסבירו מה היה שורש הטעות של הצדוקי, אבל לפחות טענתו ברורה, מובן מה הוא חשב. אולם מעשה דומה מוזכר בגמרא במסכת שבת, ושם כבר יותר קשה להבין את קו המחשבה של הצדוקי. הגמרא מספרת שהאמורא רבא היה שקוע בעיון מעמיק בסוגייה, ותוך כדי שקיעותו במחשבותיו הניח את אצבעותיו מתחת ירכיו ולחץ עליהן. הוא היה כל כך שקוע בסוגייה, עד כי לא הבחין בכך שאצבעותיו שותתות דם כתוצאה מהלחץ. ושוב מופיעה דמותו של הצדוקי שמביט מהצד ומשתמש באותן מילים: אתם "עמא פזיזא" שהקדמתם "נעשה" ל"נשמע", עדיין נשארתם פזיזים. לכאורה סיפור דומה, רק שבסיפור הזה פחות ברור מדוע הוא משתמש במושג פזיזות? מה הקשר בין חוסר שימת לב לדם השותת מהאצבעות לבין פזיזות או אימפולסיביות?  

לאימפולסיביות (שהיא אחד המופעים של הפרעת קשב) יש שני מימדים: עשייה בלי מחשבה ומחשבה בלי עשייה (ד"ר בועז רפפורט). אנשים אימפולסיביים עושים דברים ואחר כך חושבים על ההשלכות שלהם ("סוף מחשבה במעשה תחילה"), או שיש להם הרבה רעיונות והתחלות של יוזמות, אבל פעמים רבות הם לא מוציאים אותם אל הפועל והם נתקעים בשלב התכנון. אפשר לראות את שני החלקים הללו כשני צדדים של אותו מטבע: קשה להם לעשות את המעבר בין מה שמתרחש בעולם הפנימי – התכנון, למה שצריך להתקיים בעולם החיצוני – הביצוע. כך כל חלק מתפקד בפני עצמו "חוטף" את תשומת הלב ומתעלם מהצד השני.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בדומה לכך, חוסר קשב אינו בהכרח רק פגיעה ביכולת להיות קשוב, הוא בעיקר נטייה לא להיות קשוב למה שהאדם "צריך" להקשיב אליו. זו נטייה להפנות את הקשב למה שהוא "רוצה" להיות קשוב אליו. אנשים עם הפרעת קשב נולדו עם מנגנון שנוטה להפנות את משאבי הקשב שלהם לאותם דברים שהם מתחברים אליהם ברגע נתון, ופחות בצורה שמחויבת למה שצריך להקשיב אליו כדי לתפקד ביעילות, אפילו אם מדובר במשימות שהן חשובות בעיניהם באופן עקרוני. כך יכול להיווצר מצב בו הילד לא מצליח להיות מספיק קשוב ללמידה, גם אם מאוד חשוב לו להצליח, אבל להיות יותר מידי קשוב למשימות אחרות, לפעמים תוך התעלמות מצרכים אחרים שלו. למשל, להיות שקוע במשחק ולא לשים לב שהוא צריך ללכת לשירותים, עד שהוא במצב שכבר אינו יכול להתאפק. במילים אחרות, עד שהגוף לא מפעיל אזעקה קולנית, הוא ממשיך להיות שקוע בעולמו הפנימי ולא להבחין בסימנים מקדימים ושקטים יותר שהגוף שלו מייצר.

בסיפור הראשון הצדוקי משתמש בכינוי "עמא פזיזא" לתאר עשייה בלי מחשבה, ובסיפור השני הוא משתמש בכינוי זה לתאר מחשבה בלי תשומת לב לרובד המעשי. שניהם צדדים של אותו מטבע: הקשבה לקול הפנימי על חשבון הקשבה לכללי המציאות. חכמים לא התווכחו עם קו המחשבה של הצדוקי, משום שהנטייה הטבעית של האדם אינה הגורם המכריע בהצלחה שלו בחיים. על פי חז"ל, רוב התכונות האנושיות יכולות להיות מנותבות לכיוונים בריאים או מזיקים, והתפקיד של האדם לעשות בהם שימוש לטובה. כך למשל, ההבדל בין פזיזות לזריזות נעוץ באופן שבו אדם משתמש בנטיית המיידיות שטבועה בו, שימוש מושכל נחשב זריזות, ושימוש גולמי נחשב פזיזות.

אפשר להבין את הפרעת קשב, ואפשר גם לשכלל את ההתנהגות של הילד, בעזרת תרגול, התאמה סביבתית וגם בעזרת תרופות, כאשר הדבר נדרש, כל אלו יחד הם חלק מהעבודה המוטלת על האדם לנווט את נטיותיו לכיוון בריא ומועיל. הגדלת ההבנה של הילד יכולה להגביר את הסמכות ההורית, את הביטחון של ההורים בהחלטות שהם מקבלים עבור הילד, וכמובן שהיא יכולה להפחית תחושת בדידות של הילד ולהעמיק את התקשורת בין ההורים לילדים. 

 

בימים אלו מסתיימת ההרשמה לתכנית "מתחברים ומצליחים" קבוצות ב"זום" עבור הורים לילדים עם הפרעת קשב. מדובר במיזם חברתי, ללא עלות למעט דמי רישום. לפרטים והגשת מועמדות נא כנסו לקישור