אאא

התבקשתי על ידי הרב שלמה ריין מארגון 'האזינו' לומר כמה מילים להורים ומחנכים איך מכוונים את הילדים ובני הנוער להתמודדות נכונה עם האסון הנורא שפקד את עם ישראל.

‏האמת לומר מילים להורים ומחנכים שעוסקים בקדושה של המלאכות - להעמיד לבורא יתברך עוד בנים מאמינים, בשמו יתברך, זה דבר מאוד מאוד מורכב וספק בכלל אם יש לי את הזכות לעשות את זה ‏אבל לקחת אחריות ולא להגיד כלום, זה אולי לא הדבר הנכון. אני תפילה לאלוקים ש ישים בפי את ‏המילים הנכונות.

מידי שבוע אנו מקבלים את השבת במילים "להגיד כי ישר וגו" אנחנו אומרים שהקדוש ברוך הוא אין בו שום עוול, בשבת בבוקר בין תפילת שחרית לתפילת מוסף נקרא את ברכות ההפטרה שכולם צידוק ‏הדין, ונזכור ש - ''הצור תמים פעלו ק -ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא'' זאת הכותרת של הגישה שלנו ‏לדברים. אבל עכשיו ניגש לתורפם של הדברים. צריך להבין מה המשמעות של ''הצור תמים פעלו''?

‏אחדד את הדברים ספציפית כדי שממנו נוכל להבין על הכלל כולו, הנקודה הספציפית במקרה שלנו, בחור, ילד אברך, יוצא כולו ששון ושמחה לחגוג את יום בו פסקו מלמות על ציון רבי שמעון בר יוחאי, ‏הנסיעה מלאה בשמחה, המוזיקה מקפיצה, המחשבות הולכות בכיוון של איזה כיף, וזה נקטע באחת!!!

‏כשזה נקטע, זה מספר המון דברים בבת אחת, זה מספר שהעולם הזה הוא לא צפוי!

זה מספר שדברים עלולים לקרות!

זה מספר שיש מוות בעולם עדיין!

‏ושהוא קרוב!

ושהוא פוגע גם באנשים צעירים!

‏זה מספר לנפש שהייתה בתנועת חיים אופטימית ושמחה קדימה - שהיא טועה!

שאולי לא כל כך כדאי לה להיות תמיד בתנועה הזאת!

‏שאולי היא צריכה להיות יותר זהירה!

זה החרדות שצפות בדרך כלל מיד אחרי אירוע שנקרא אירוע טראומה.

אירוע טראומה - זה אירוע שיש בתוכו פגיעה משמעותית ברצף החיים. אנשים שהיו בשטח כשזה קרה זה בוודאי אירוע של טראומה, אנשים ששמעו על מה שקרה או שניזונו ממה שקרה הם מעגל נוסף ‏לאותה טראומה.

מה קורה לנפש כשהיא נפצעת? בדיוק כמו שקורה לנו בפצע בגוף!
‏‏
‏אנחנו מתמקדים בו, הוא כואב לנו, אנחנו מסתכלים עליו, אנחנו שומרים עליו, אנחנו מנסים שלא יגע בו שום דבר, אנחנו מנסים שהוא לא יכאב, לא תמיד זה עובד לנו. אבל הנפש מצד אחד היא רוצה לשכוח, ומצד שני היא לא מצליחה, וכשהיא לא מצליחה, היא נעשית עצבנית וכאובה למה אני לא ‏מצליחה לשכוח את מה שראיתי?!

יחד עם זה העולם מלא במסרים, מסרים של אשמה, מסרים של מי אחראי, מסרים של מי צריך ללכת הביתה, מסרים של כעס, של תסכול, של חוסר אונים. ויש ברמה הפרקטית של מי שחס וחלילה ‏ובמשפחתו יש מישהו שנפצע או ירחם השם עלינו מישהו שנפטר, בוודאי יש את כל הרגשות האלה, ‏עם הרבה יותר קשיים, כגון; מי אמר לו לנסוע? למה הוא נסע? למה הוא עמד שם? למה הוא לא עמד ‏שם? כל הדברים שמעסיקים אותנו, כאילו זה היה עוזר לזה לא לקרות.

אני חוזר חזרה לנקודת הבסיס מה זה ''הצור תמים פעלו''? המשמעות היא שכל דבר כל דבר שיש בבריאה, כל מחשבה שנחשבת, כל הרגשה שמורגשת, כל דבר שקורה בבריאה זה ''תמים פעלו''!!!

‏בכדי להסביר את הדברים בצורה ברורה וחדה אמשיל משל: ילד מאוד מאוד רוצה שוקולד, ואמא מסרבת כעת, ילד יכול להגיד לאמא שמסרבת לתת לו שוקולד ''את לא אוהבת אותי!!!'' בהרבה מאוד ‏מהפעמים האמא תיתן לו את השוקולד, הוא לא התכוון שהיא לא אוהבת אותו, ‏האמא לא חושבת שהביעה את אהבתה אליו בכך שנתנה לו שוקולד בעל כורחה, רק בגלל שהוא נגע ‏לה בנקודה כואבת, אבל המשחק שוחק והשוקולד ניתן, ובעזרת השם גם ההורות תמשיך כרגיל (אלא
‏אם כן זו התנהגות תמידית ומשמעותית ואז זה נושא להרצאה אחרת ) אבל היסוד שהאמא לא הצליחה להחזיק את ה''אמא את לא אוהבת אותי'', להסתכל לרגע לילד שלה בעיניים ולומר לו ''אני אוהבת ‏אותך מאוד, אני יודעת את זה, אתה יודע את זה, אבל כרגע אני חושבת שהשוקולד לא יהיה נכון''.

‏אבל ''הצור תמים פע לו'' המשמעות היא, שכל מחשבה שנחשבת, כל הרגשה כואבת ומייסרת הרי שהיא חלק בבריאה, הרי שהיא תנועה להגיע לחיבור יותר עמוק ויותר טוב, זאת אומרת שאם חס ‏וחלילה חס ושלום, יש אצל הילדים והנערים תחושת כעס ותסכול וחוסר אונים שמופנים גם כלפי שמיא, ‏ההתעסקות בלהשתיק אותם ולנסות לקבל גזירת שמים באהבה כמו שקיבלנו מרבותינו, בעת הזו, ‏לכאורה אני אומר לא תקדם את המטרה הזאת, ולא תוסיף אמונה ושלוות נפש, ולהיפך הנפש תהפוך ‏להיות עצבנית.

אני אומר את הדברים שאני אומר בפשטות, בימים הראשונים של טראומה, וגם במעגל שני של טראומה, אי אפשר ורצוי שלא לכוון נפש מה להרגיש, ותודעה מה לחשוב, רצוי לתת לדברים לצאת, ‏לתת למחשבות לצאת החוצה, לתת להכל להתנקות.

‏תדמיינו את זה כמו פצע בגוף שיש בו מוגלה, כאשר המוגלה תצא הפצע תוכל להירפא. הטראומה פוגשת כל אחד ואחד מבני האדם בנקודות הכואבות. לאחד בצורך שלו להאשים, אצל השני כל החרדות ‏שיש לו פתאום עכשיו מועצמות. אם אנחנו נעצור ונפסיק את כל המחשבות והרגשות האלה. ונכריח ‏לחזור מיד לנורמליזציה, אנחנו כאילו חובשים פצע בלי לנקז את המוגלה, וחבל!

‏אני אומר לכם בכנות רבה, בזהירות רבה, אבל גם באחריות שאני חושב שמוטלת עליי, ואני מקווה שהקדוש ברוך הוא יהיה איתי, לשים מילים נכונות בפי: אל תעצרו את הילדים, את הנערים, את בני ‏הזוג, את בנות הזוג שלכם, את הילדות, את הנערות, על תעצרו אותם מלדבר! בטח אל תעצרו אותם ‏לחשוב! בוודאי שאל תעצרו אותם מלהרגיש! ככל שאתה יותר בוגר, ככל שאתה יותר מבוגר, רצוי ‏שתחכה עם הדברים שיש לך לומר, ותיתן לצעירים יותר להתבטא, ילדים ונערים ובחורים מסתכלים ‏על האנשים המבוגרים ומחפשים איזה שהיא הכוונה, ודווקא בעת הזו היה כדאי שהם יקבלו את
‏ההכוונה אחרי שהרגשות והמחשבות הספונטניים שיש להם יצאו החוצה.

‏נער יושב בשולחן שבת ושואל את אביו, או ילד את רבו, או נער את מחנכו ''איך ייתכן שזה קרה על הציון של רשב''י שאמר ''שאפשר לסמוך עליו בשעת הדחק'', ''ויכול הוא לפטור את כל העולם מן הדין''? ‏שיידע האבא, ושתדע האמא, הרב, הר''מ או המחנך, של הילד/הנער, אשרי חלקם של ההורים האלה ‏שהילד שלהם יודע שסביב שולחן השבת, או בכיתה, או בשיעור, הוא יכול להביע בחופשיות, ובפתיחות ‏רגש שכזה!!! אשריכם בכל מובן המילה!!! אל תיבהלו מזה אל תפחדו ואל תגיבו בסערת נפש. אשרי ‏חלקכם שהילדים שלכם יכולים להביע רגש של ''איך יכול להיות?'' להביע איזה שהוא כעס פנימי, צריך ‏להבין שהרגע שאתה כועס הוא רגע של רגש עודף, הוא רגע של איני יכול לעשות, הוא רגש של - קשה לי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אל תיבהלו מזה, תהיו שם תסתכלו לילד הזה בעיניים ותגידו לו את האמת; אין לנו מילים נכונות לומר לך, הלוואי והיה, לפעמים גם אנחנו המבוגרים מחפשים, ואל תפחדו, ככל שידי מגעת, לא הרגעים ‏האלה גורמים להם להביט החוצה מן הבית להשקפות זרות, להיפך! דווקא כשאבא מסתכל לילד ‏בעיניים, ואומר לו, אני שואל שאלות כמוך, הוא נותן לגיטימציה על השאלות שלו, ואז הוא אומר לו הנה ‏אני אבא שלך, אני קם בבוקר, אני הולך לבית כנסת, ואני שואל שאלות, הוא נותן לילד שלו דוגמה ‏שאומרת: זה אפשרי לחיות עם זה. אל תפחדו אל תשתיקו את זה תהיו עם זה, ותזכרו ''אשרי חלקכם
‏בכל עמלכם אם זכיתם שילד שלכם מביע את עצמו ככה''.

זה דרכו של פצע כיוון שנתנו לפצע, את הנוסחה שאנחנו לא מפחדים מהמוגלה שיש בו להפך אנחנו מאפשרים למוגלה לצאת.

‏אנחנו לא מתעלמים ממנו אנחנו מסתכלים עליו חובשים אותו, אז הילד או הנער הילדה או הנערה בן הזוג בת הזוג וכל יתר הסובבים סביב נושא הטראומה הזאת יקבלו את ההבנה של ההתייחסות לדבר ‏הזה. להכווין חיזוק להכווין צורת מבט והשקפה ככל הנראה לדעתי לא מתאפשר בשלושה ימים ‏ראשונים של הטראומה זה כבד מדי זה גם לא מאפשר לנפש האישית של מי שנמצא כרגע במצב ‏טראומה.

נתפלל הקדוש -ברוך-הוא יהיה בעזרינו, ויבולע המוות לנצח, ושכל החולים יתרפאו, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, אכי''ר.

אביעזרי כהן, הוא ‏מטפל קוגניטיבי התנהגותי CBT, בהתמקדות בילדים ונוער.