אאא

כשאהרון הכהן קיבל את הבשורה על האסון הנורא שקרה לבניו בתוך המקדש, באמצע החגיגות, כשהם רצו בסך הכל להתקרב לה', נאמר "וידום אהרון" - הוא שתק. כי יש מצבים לא נתפסים שצריך לשתוק בהם ולא לדבר, אפילו לא לחשוב - כלום! כי במצבים כאלו רק אלוקים יכול לדבר - והוא אכן מדבר, ישר אל תוך הלב, בצורות שונות ומיוחדות, שמי שצריך לשמוע שומע ומי שצריך להבין מבין, ואז, אם גם בני האדם ישמיעו את קולם וידברו, הם לא ישמעו את קול האלוקים שמדבר, לכן הדבר שהכי נכון לעשות זה פשוט לשתוק ו..."לך דומיה תהילה".

כשהרגיש אליהו הנביא לאחר שקיים את דבר ה' ובעקבות כך נותר בודד ומרוחק, הוא פונה בכאבו אל ה' ואומר "ואיוותר אני לבדי". או אז חווה אליהו התגלות אלוקית שלפניה הוא מרגיש רוח גדולה, אש ורעש גדול, אבל כשהתגלה לו לבסוף האלוקים, ההתגלות עצמה הייתה בקול דממה דקה, "כי לא ברעש ה' ואחר הרעש... קול דממה דקה" (מלכים א' י"ט).

כי כנראה את קול ה' אפשר לשמוע רק אחרי שמתקיים באדם "ותישאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול", רק אחרי רעש אלוקי גדול שפוקד את האדם - רעש שגובר על כל הרעשים המדומים הנשמעים ברקע חייו של אדם, או אז כששקט נוראי משתרר, יכול היהודי לשמוע בקול דממה דקה את קול ה', ורק אז הוא מתמלא ודאות ואומר: "ברוך כבוד ה' ממקומו"...

אבא, למה???

ככה! (בגימטריא מצמררת, 45)

והלב היהודי מקבל את התשובה הזו, כי ככה חונכנו, ש"הצור תמים פועלו קל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא", ולמרות זאת הלב מבקש נחמה ומסרב להירגע, לאו דווקא בגלל השאלה 'למה', כמו השאלה הנוקבת שמסרבת להרפות, וכל אחד עם טיפת רגישות יהודית שואל את עצמו 'מה אני אמור לעשות עם האסון הזה, שכולנו מרגישים שהוא ניתך על כולנו?'

וכשאין תשובות ברורות איך ממשיכים ומה צריך בדיוק לעשות, מרגישים אבודים, ממש כמו דוד המלך בתהילים (קי"ט, קע"ו) שמתאר את הרגשתו לפני ה' ואומר: "תעיתי כשה אובד בקש עבדיך כי מצוותיך לא שכחתי".

רבש"ע, הוא זועק, אני מרגיש אבוד כמו שה שנאבד מעינו השומרת של הרועה, ותחושת איבוד הדרך שלי היא נוראית. "כי מצוותיך לא שכחתי" – הרי לא שכחתי את המצוות ואני מקיים אותן כפי יכולתי, אז מדוע למרות זאת, למרות רצוני להתקרב אליך ה', אני מרגיש מרוחק ותועה?

לכן רבש"ע אני מתחנן אליך, "בקש עבדך" - תחפש אתה אותי ותבוא לקראתי, כי אני כבר לא יודע מה מוטל עלי לעשות כדי למצוא חזרה את דרכי אליך הרועה הגדול...

כשיהודי מרגיש כמו שה אבוד ואין לו אף איתות של תשובה או הסבר על הדברים הנוראיים הקורים סביבו, והוא מתעייף מלחפש בדיל של תשובה מניחת דעת שתרגיע את ליבו הבוכה והשבור, כל מה שנותר לו הוא לבקש מהרועה הגדול שלו "בקש עבדיך" - חפש אתה אותי רועי הנאמן, כי אני לא יודע איך ואפוא לחפש אותך...

השאלה היהודית ה'אבודה' הזאת, ששואלת 'איך ממשיכים מכאן ומה צריך לעשות?' היא 'שאלה של אהבה'.

"...כי עזה כמוות אהבה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". עזה כמוות אהבתנו אליך אלוקים, זו אהבה טוטאלית כמו המוות, זו אהבה עד מוות... זו אהבה בתוך המוות... זו אהבה למרות המוות...

והיום רבש"ע אנחנו מבינים שהיא אהבה עזה בגלל המוות...

כי אצלנו היהודים יש קול פנימי היוצא מתוך נשמתנו האלוקית, קול שלוחש לנו ללא הרף שהמוות הוא לא הסוף, הוא רק ההתחלה, התחלת עולם הבא הצפון לצדיקים שהלכו ואינם, והתחלתו של עולם חדש אצלנו - אנחנו שנשארנו, ורוצים לחיות מחדש חיים של אהבה באמצעות המוות הזה...

המוות הזה שפער בלב כולנו תהומות של כאב בלי לדעת בכלל מה לחשוב, מעמיד אותנו הכי קרוב אליך אלוקי החיים, שרק אתה יודע מה ועל מה, והידיעה העמוקה הזו שרק אתה יודע, ממלאת אותנו ענווה גדולה, כי שוב חווינו את כוחנו המוגבל ואת ארעיותם של החיים. מה אנו, מה חיינו, מה כוחנו, מה גבורתנו...

ואם אכן זה מה שרצית רבש"ע, שנתמלא ענווה, אזי צדקתך צדק לעולם - וגאוותנו נשבתה... כי במה נתגאה, אולי בהיותנו חרדים ורק לנו לא יקרה שום דבר - הרי שהלכת גם אתנו החרדים בחמת קרי, ושמא נתגאה על כל האחרים בהיותנו חרדים דווקא מסוג כזה או אחר, או שמא דווקא בגיל כזה או אחר, מארץ זו או אחרת – לא! ו'עמך כולם צדיקים', קיימת בכולנו כאחד "בקרובי אקדש", והראית שכולנו עם קרוביך, כולם אהובים, כולם קדושים וכולם עושים רצון קונם - ומי יתגאה ובמה...?

נתגאה בתפילותינו? "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי"... אולי נתגאה בצילו של צדיק יסוד העולם "אשר אמרנו בצילו נחיה", גם הוא וגם שם במירון 'שפך לו רבו קיתון בפניו' - ובמה נתגאה?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וכשמסתלקת לה הגאווה ו"ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיהו ב', י"ז), מרגיש לו האדם גדול ככל שיהיה - קטן בעל כורחו, 'קטן המסב על שולחן אביו', וליבו מתמלא ענווה מפני הדר כבוד ה' – ענווה שעוזרת לאדם להיות שקט יותר, רגיש יותר, ותרן יותר, מתחשב יותר.

'דממת הענווה' הזו שעוטפת אותנו אחרי הרעש הגדול של מירון, אינה סתם שקט ריקני, זו דממה שמדמימה כל רעש מדומה או שקרי, כל רעש של אגו ויצר שליטה על מישהו אחר, כל רעש של מידות רעות המפתות כל אחד לחשוב שרק הוא צודק ורק לו מגיע, הוא ואין בלתו.

ואז, בקול דממת המוות של מירון, נשמע קולו של ה' הקורא לאדם לנצל כל רגע של חיים, חיים שיכולים להיגמר להם ככה פתאום - ללא כל הודעה מוקדמת בעיצומה של חגיגה.

היו ענווים - צועק לנו ה', היו קשובים יותר לאחרים, סלחניים יותר, מחוברים יותר איש לרעהו, אל תדחפו אחד את השני... ובעיקר כבדו האחד את השני, את אותו יהודי מהמפלגה האחרת, מהעדה האחרת, מהישיבה האחרת, מהפלג האחר, מהחסידות האחרת, מהמגזר האחר, עם הכיפה האחרת, כי אם לא תלמדו להתחבר יחד בדבוקה אחת בחיים, תיאלצו להתחבר בדבוקה אחת - באחדות מצמררת שהדביקה את כולנו במירון למוות..

גיליון 'חלקי בעמלי' המלא